"כמה מחשבות רצו לי בראש... וכולן היו מלאות בפחד מהרגע הבא."

"לבד בחושך."
ככה הרגשתי במשך שנים.
לא בגלל שהאור היה כבוי,
אלא בגלל שהאפילפסיה הייתה שם,
כמו ענן שחור שמאיים להוריד גשם של קצרים חשמליים בכל רגע נתון.

אני זוכרת את הימים שבהם כל תכנית הייתה בסימן שאלה.
האם אוכל ללכת למסיבה?
האם אוכל לנהוג?
האם הגוף שלי יבגוד בי שוב ליד כולם?

הייתי חיה בתוך "לונה פארק" שלא בחרתי לעלות עליו,
עוברת בין טלטלות של התקפים לבין פחד משתק מההתקף הבא.
הרגשתי שהמחלה היא הבוסית של החיים שלי, ואני? אני רק הצל שלה.

ואז הגיע הרגע שאמרתי: "עד כאן.
הבנתי שאני לא מוכנה שהסיפור שלי ייגמר בבדידות ובפחד.
התחלתי לחקור – לא רק את הנוירולוגיה,
אלא את הנפש.
חיפשתי את הקשר שבין ה"קצר" במוח לבין התדר של הרגש.

עברתי דרך ארוכה.
למדתי את שיטת MetaFeelings, צללתי לעומק הדמיון המודרך,
והתחלתי להקשיב לגוף שלי בשפה חדשה.
גיליתי שההתקפים הם לא רק "טעות במערכת",
הם שפה של התודעה שמבקשת תשומת לב.

הנס הפרטי שלי.
ככל שהעמקתי בעבודה הרגשית,
ככל שלמדתי לאזן את התדרים הפנימיים שלי – קרה משהו מופלא.
השקט התחיל לחלחל, כמות ההתקפים פחתה,
והביטחון העצמי שלי חזר.
לא בגלל שהמחלה נעלמה מהעולם,
אלא בגלל שאני למדתי לנהל אותה, במקום שהיא תנהל אותי.

היום, אני לא לבד בחושך. אני חיה באור, ואני רוצה להדליק אותו גם עבורכם.